שורץ נ' בית אבות נוה באבוב בע"מ

החלטה

החלטה זו עניינה בשתי בקשות, האחת של המבקש והאחרת של המשיב, הנסבות שתיהן על החלטת ביניים שניתנה על ידי ביום 3.1.13. בבקשת המבקש (בקשה 6) עותר הוא ל"שינוי החלטה". המשיבה מצדה מבקשת להיבנות מאותה החלטת ביניים ולהביא לסילוק התובענה כולה על הסף מכוחה. אדון בבקשות כסדרן.

בקשת המבקש (בקשה 6 מיום 7.3.13)

1.מהותו של ההליך העיקרי היא ניסיון של המבקש להביא לביטול פסק דין של בית משפט זה, שאישר פסק של בורר שהכריע במחלוקת בין הצדדים. אותו פסק דין מפורט, שניתן על ידי בית משפט זה (כב' השופט משה סובל) בשנת 2010, אמור היה להוות את סיומה של התדיינות, שהחלה חמש שנים קודם לכן, ולחיובו של המבקש בתשלום כספים למשיבה. ברם ביום 3.1.2013, ובלא ששילם את חובו, הגיש המבקש תביעה לביטול פסק הבורר ופסק הדין שכן לדבריו הוא גילה "לתדהמתו הגדולה" זיקה בין מי שאחראי היה על מינוי הבורר לבין המשיבה. בגדרי תובענתו עתר לסעד במעמד צד אחד ולסעד זמני, אשר יורו על עיכוב ביצועם של פסק הבורר ופסק הדין.

2.בהחלטתי מיום הגשת התובענה והבקשה דחיתי מניה וביה את הבקשה, על שני נדבכיה – הן הבקשה לסעד במעמד צד אחד, הן הבקשה לסעד זמני, כאשר בעניין אחרון זה הבהרתי הדבר נעשה בלא צורך בתגובת הצד שכנגד, וממילא – בלא דיון (להלן: החלטת הביניים).

3.המבקש לא השיג על החלטת הביניים ולא עתר לקבלת רשות ערעור עליה. והנה, בחלוף למעלה מחודשיים, הגיש מה שהוגדר בידו כ"בקשה לשינוי החלטה", היא החלטת הביניים. נימוקו: משבחר בית משפט זה שלא ליתן סעד במעמד צד אחד, הרי שבהתאם לתקנה 366 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מחויב היה בית המשפט להורות על קיום דיון במעמד הצדדים, ואין לו כל סמכות לדחות גם את הבקשה לסעד זמני על הסף ובלא קבלת תגובה וקיום דיון כאמור. המבקש גורס כי בהיות ההחלטה החלטת ביניים הרי שהיא בת שינוי, ועוד הוא מטעים כי בתי המשפט רואים בעין יפה פניה אליהם בבקשה לתיקון שגגה שנפלה בהחלטתם, חלף הגשה של בקשת רשות ערעור.

4.דין הבקשה לשינוי ההחלטה – להידחות, ולמען הסר ספק יובהר: אף בלא קבלת תגובה של הצד האחר. אבאר.

5.עוד טרם שאנו מגיעים לטענות המבקש לגופן, הרי שבקשתו כושלת בכך שמבחינה דיונית אין מקום להיעתר לה. נניח לטובת המבקש שבבקשתו ל"שינוי החלטה" קורא הוא ל"עיון חוזר" בהחלטת הביניים. מובן שכיוון שמדובר בהחלטת ביניים, הרי היא בת שינוי (ראו: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505 (2002)). שינוי שכזה אפשרי כאשר חל שינוי נסיבות (ואין חולק כי כזה לא חל), או כאשר המדובר בהחלטה מוטעית. ברם בעניין אחרון זה הדגיש בית המשפט העליון כי שימוש בית המשפט בסמכותו לתקן טעות שנפלה בהחלטתו צריך שתיעשה רק "במקרים חריגים ונדירים ביותר" (ראו לדוגמה: רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies ,Inc. נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (6.10.2010)). בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו. דרך המלך להשיג על החלטת ביניים היא בהגשת בקשת רשות ערעור, ובהעברת החלטתה של הערכאה הדיונית תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור. חרך צר זה שהותיר בית המשפט העליון נסגר אף הוא כאשר כל תוחלתה של הבקשה הוא ניסיון לזכות בהארכה מלאכותית של המועד להגשת בקשת רשות ערעור, משזו לא הוגשה במועדה (ראו: 11449/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' תורג'מן (6.2.2006)).

לאחר שבחנתי את טענות המבקש, הרי שלא מצאתי בהן כל ביסוס לכך שהמקרה דנן נמנה עם אותם חריגים נדירים לכלל האמור. במקרה דנן, באופן מובהק, ככל שהמבקש (שיוצג בידי בא כוחו הנוכחי מראשית הדרך) גרס כי החלטתי שגויה, היה עליו לעתור לרשות ערעור לאלתר, דבר שלא עשה. משחלף המועד להשגה, לפני זמן רב, אין הוא יכול לזכות בארכה מלאכותית להגשת בקשת רשות ערעור, כפי שהוא מבאר כי בכוונתו לעשות עתה. דין הבקשה להדחות כבר מטעם זה.

6.למעלה מן הצורך אדרש לטענות המבקש לגופן. אף אלו אינן מעוגנות בדין.

7.כאשר מבקש עותר לסעד זמני, רשאי הוא לעתור אף לצו ארעי, שיינתן במעמד צד אחד וטרם שנשמעה תגובת הצד האחר והתקיים דיון, וזאת כאשר קיים חשש סביר שהשהיה בקיום הדיון במעמד הצדדים יגרום יסכל את מתן הצו (תקנה 366(א) לתקנות). כמובן שבעניינם של סעדים זמניים דוגמת עיקול ותפיסת נכסים, דרך המלך היא קיום הדיון במעמד צד אחד, ואם ניתן צו – דיון במעמד שני הצדדים (תקנה 366(ב)).

8.כאשר מבקש עותר לא רק לסעד זמני אלא אף לסעד ארעי (זהה לזה הזמני) במעמד צד אחד, הרי שעל בית המשפט להידרש לשני נדבכיה של הבקשה. ראשית עליו לבחון האם בהילותו של העניין כה רבה עד שיש ליתן במעמד צד אחד. שנית, על בית המשפט לבחון את ההצדקה למתן הסעד הזמני. מובן שבית המשפט אינו יכול להסתפק בדחיית הבקשה לסעד במעמד צד אחד, לדוגמה – בנימוק של השתהות המבקש, ולהמנע כלל מלהידרש לבקשה לסעד זמני, כאילו בדחיית הבקשה למתן הצו באופן ארעי ועוד לפני קבלת תגובת המשיב, כבר השלים בית המשפט את מלאכתו (ראו: רע"א 8286/12 עזבון המנוח מג'אדלה יוסף נ' עזבון המנוחה מג'אדלה עאישה (15.1.2013)).

9.כאשר ניתן סעד במעמד צד אחד, ברור שעל בית המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים, בתוך פרק זמן קצוב (תקנה 367(א) לתקנות). ברם שאלה נפרדת בתכלית היא האם גם משדחה בית המשפט בקשה למתן סעד במעמד צד אחד, חייב הוא לקיים דיון בבקשה לסעד זמני.

עמדת המבקש לשאלה האמורה היא בחיוב. בסיס עיקרי לעמדתו הוא מוצא בהוראת תקנה 366(א) לתקנות, הקובעת כך:

"בקשה למתן סעד זמני תידון במעמד הצדדים, ואולם רשאי בית המשפט ליתן צו על פי צד אחד, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהשהיה שבקיום הדיון במעמד הצדדים תסכל את מתן הצו או תגרום למבקש נזק חמור".

עמדתו של המבקש היא אפוא כי כל בקשה למתן סעד זמני חייב שתידון במעמד הצדדים, ואין לסלקה על הסף.

פרשנות זו אינה סבירה, ונדחתה זה מכבר בידי בית המשפט העליון. כוונת התקנה היא ברורה: התקנה אינה באה לקבוע שכל בקשה לסעד זמני תידון במעמד הצדדים ויהי מה (לאחר קבלת תגובה ותשובה, כמובן), אלא לבאר שבית המשפט לא ישקול אפילו מתן סעד זמני (להבדיל מסעד במעמד צד אחד, אם נדרש הדבר בדחיפות) – אלא לאחר שהמשיב זכה להשמיע את עמדתו לפני בית המשפט. עמדה זו נובעת מתכליתה של התקנה:

"עיקר תכליתה של תקנה זו היא איפוא במתן ההגנה למשיב שלא יינתן סעד זמני בטרם הביע את עמדת בעניין (ראו לדוגמה: בע"מ 4804/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132, 141 (2004)), ולא בהכרח במתן הזדמנות למבקש להוסיף על בקשתו בכתב אף השמעת טענות בעל-פה באולם בית המשפט, או לחקור את המצהירים" (רע"א 8010/08 פלקסר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (26.3.2009)).

קרי: ככל שעומדת לפני בית המשפט בקשה לסעד זמני (להבדיל מאשר, או בנוסף על, הבקשה לסעד במעמד צד אחד), והוא לא ראה לדחותה על הסף, הרי שאין אפשרות לדון בבקשה אלא במעמד הצדדים, על מנת לתת למשיב את יומו בבית המשפט. אולם התקנה אינה מיועדת לאפשר למבקש, שברי כי בקשתו נעדרת כל, להמתין לתגובת המשיב, להשיב עליה, ולקיים דיון בבית המשפט. אין כל מניעה עיונית לכך שבית המשפט יגיע למסקנה שהבקשה, טרם שאפילו נשמעה עמדת המשיב, אינה מגלה עילה על פניה, וזאת אפילו נניח כי כל הטענות העובדתיות שבבקשה נכונות הן. במקרה כזה אין כל צורך ותוחלת בקבלת תגובת המשיב ובשמיעת דיון, תוך הכברה בהוצאות מיותרות, והכל כאשר ממילא גורלה של הבקשה נחרץ לשבט מעצם הווייתה.

אילו היינו מקבלים את עמדתו הפרשנית של המבקש, משמעות הדבר היתה אז שכל בקשה לסעד זמני, מופרכת או נעדרת בסיס ככל שתהיה, או כזו שאינה עומדת בדרישות הדין – חובה לדון בה במעמד הצדדים. פרשנות כזו נעדרת הגיון, ואף אינה תואמת את העקרון שלפיו גם בקשות לסעד זמני נדונות ככלל כבקשות בכתב (תקנה 365(א) ותקנה 241 לתקנות), שאין חולק שבעניינן זכותו של בית המשפט לדחות בקשה שאין בה ממש, גם בלא צורך להידרש לתגובת המשיב או לקיום דיון; והכל – ככל שאין מחלוקת עובדתית היכולה להשפיע על ההכרעה. המסקנה אפוא היא ברורה ופשוטה: לבית המשפט מוקנה שיקול הדעת לבור את הבר מן התבן, ולהקדיש את עתותיו (תוך חיוב המשיב בהשקעת זמנו וכספו) רק בבקשות שלא נמצא כי יש לדחותן מניה וביה.